"הוא משלנו"

כמה צריך כדי שיהיו ״אנחנו״ ו״הם״?

ב-2007 נתנו חוקרים לסטודנטים מבחן אישיות.

בסיום נאמר לכל אחד שהוא שייך לאחד משני טיפוסים: אדומים או ירוקים. הוא אפילו קיבל צמיד בצבע שלו.

אף אחד לא הסביר מה מאפיין את הטיפוסים האלה.

כי לא באמת היו טיפוסים כאלה. החוקרים המציאו אותם.

אחר כך הראו למשתתפים 40 תמונות פנים של אנשים זרים, מחציתן סומנו כאדומים ומחציתן כירוקים.

אחרי הפוגה קצרה, התבקשו המשתתפים לזהות אילו פנים כבר ראו ואילו חדשות.

ומה התברר?

הם זיהו וזכרו טוב יותר את הפנים שסומנו כמשתייכות לקבוצה שלהם.

בלי היכרות, בלי עבר משותף ובלי הבדל רלוונטי בין האנשים שבתמונות.

עצם הידיעה שמישהו ״משלנו״ השפיעה על הזיהוי שלו.

אבל האם ההבחנה הזאת משפיעה גם על מה שאנחנו מוכנים לעשות עבור אדם אחר?

חולצה אחת. שתי קבוצות.

ב-2005 הזמינו מארק לוין ועמיתיו אוהדי מנצ׳סטר יונייטד לניסוי על כדורגל.

לאחר שיח ומילוי שאלונים על הקבוצה שלהם, ביקשו מהם ללכת לבניין אחר.

בדרך הם ראו רץ שנפל, אחז בקרסולו ונאנח מכאב. הנפילה הייתה מבוימת, אך המשתתפים לא ידעו זאת.

פעם הרץ לבש חולצת מנצ׳סטר יונייטד, פעם חולצת ליברפול ופעם חולצה רגילה.

ואז החוקרים חזרו על הניסוי עם משתתפים אחרים.

הפעם, לפני שפגשו את הרץ, ביקשו מהם לחשוב על מה שמשותף לאוהדי כדורגל בכלל, ולא רק על הקבוצה שלהם.

עכשיו אוהדי ליברפול קיבלו עזרה בשיעור דומה לאוהדי יונייטד.

דווקא הרץ בחולצה הרגילה נשאר מחוץ לגבול החדש, הרחב יותר.

שלוש החולצות נשארו אותן חולצות.

מה שהשתנה היה מי נחשב ״אחד מאיתנו״.

זה לא אומר שכל גבול קבוצתי הוא טעות. שייכות יכולה להעניק תמיכה ומשמעות.

אבל כדאי לשים לב מתי השיוך של לאדם מתחיל להחליט עבורנו איך נתייחס אליו.