"אני כבר יודע מה הוא יגיד"

מי מכיר את מי?

בשנת 2001 פרסמו אמילי פרונין ושלושה חוקרים נוספים סדרה של שישה מחקרים על שאלה בסיסית ומסקרנת: עד כמה אנחנו חושבים שאנחנו מבינים אנשים אחרים?

בין המשתתפים היו גם שותפים לחדר במעונות סטודנטים.

החוקרים מצאו נטייה ברורה: אנשים האמינו שהם מבינים אחרים טוב יותר מכפי שאחרים מבינים אותם.

ואצל השותפים התגלתה גם אמונה נוספת: הם נטו לחשוב שהם מכירים את עצמם טוב יותר מכפי שהשותפים שלהם מכירים את עצמם.

אפשר לדמיין שני שותפים, משני צדי החדר. כל אחד מהם הוא אדם מורכב, שרק הוא באמת מכיר מבפנים. השותף שלו? אותו דווקא לא כל כך קשה לפענח.

עקרון השטחיות

אחד ההסברים האפשריים הוא עקרון השטחיות: כשאנחנו מסתכלים על עצמנו, אנחנו יודעים כמה דברים לא נכנסו לתמונה - נסיבות, מחשבות, התלבטויות. אצל האחר אנחנו רואים בעיקר מה הוא אמר ועשה.

ומשום מה, זה לפעמים מרגיש מספיק.

החוקרים בדקו זאת בדרך משונה: נתנו למשתתפים להשלים מילים חסרות, ואז ביקשו מהם להעריך מה אפשר ללמוד מההשלמות עליהם ועל אחרים.

על המילים של עצמם? לא הרבה. בחירה מקרית.

על המילים של אחרים? כאן כבר נמצאו רמזים לאישיות.

למשל, משתתף שראה שמישהו השלים B__K למילה BEAK (מקור של ציפור), ולא BOOK (ספר), הסיק שהוא כנראה לא מרבה לקרוא - ואולי אפילו לא ממש מתרכז.

כל זה משתי אותיות.

כשאני עונה, אני מכיר גם את מה שלא נכנס לתשובה: העייפות, ההתלבטויות, אולי דברים שרציתי/שכחתי/התחרטתי/לא הסברתי טוב.

כשהאחר עונה - יש לי רק את התשובה.

ובכל זאת, זה מרגיש כל הסיפור.

אז אולי פשוט ניכנס לנעליים שלו?

זה נשמע כמו פתרון טוב. במקום לשפוט מבחוץ, ננסה לדמיין איך הכול נראה מבפנים.

אבל האם זה באמת עוזר לנו לדייק?

ב-2018 פרסמו טל אייל, מרי סטפל וניקולס אפלי 25 ניסויים שבחנו את השאלה הזאת.

באחרון שבהם ביקשו החוקרים מ-104 זוגות לנבא איך בן הזוג השני יענה על 20 היגדים.

חברי קבוצה אחת קיבלו חמש דקות לדמיין וחברי הקבוצה השנייה קיבלו חמש דקות שיחה עם בני זוגם.

אז אולי זה ברור שהקבוצה ששוחחה צדקה משמעותית הרבה יותר. אבל מה שהיה מעניין זה שקבוצת הדמיון חשבה שהיא צדקה

זה לא מוכיח שדמיון אינו מועיל למטרות אחרות ויכול גם להועיל להבנה. אבל זאת בדיוק ההבחנה.

אפשר להשקיע הרבה מאוד מאמץ בלדמיין מה אדם אחר חושב - ועדיין לא לדעת מה הוא באמת חושב.