"מה יצא לי מזה?"

אז מי בכלל שולח כסף? ואיפה נרשמים?

ב-1995 ערכו ג׳ויס ברג, ג׳ון דיקהאוט וקווין מקייב ניסוי שבחן בדיוק את השאלה הזאת.

חלק מהמקבלים החזירו מספיק כדי שגם השולח ירוויח. אחרים החזירו מעט מאוד, או כלום.

כלומר, האמון לא תמיד השתלם.

ובכל זאת, כמעט כולם היו מוכנים לתת לאדם אחר הזדמנות להחליט מה יקרה לכסף שלהם.

אפשר להסביר חלק מהבחירות בציפייה לרווח, בהעדפות חברתיות או בנכונות לקחת סיכון. הניסוי לבדו לא מגלה מה עבר בראשו של כל משתתף.

אבל הוא כן חושף משהו מעניין: גם בלי אפשרות לענישה, התחייבות או מפגש עתידי, שיתוף פעולה לא נעלם.

ומי אמר שצריך בכלל להרוויח בחזרה?

ב-2012 ערכו קתרינה האמן, פליקס וארנקן ומיכאל תומסלו ניסוי עם 48 ילדים בני שנתיים וחצי ושלוש וחצי.

שני ילדים התבקשו להפעיל יחד מתקן כדי להשיג פרסים. אלא שהמתקן היה בנוי כך שאחד מהם קיבל את הפרס שלו ראשון.

עכשיו הייתה לו אפשרות להפסיק. מבחינתו, הוא כבר קיבל את מה שרצה.

אבל כדי שהילד השני יקבל את הפרס, הילד הראשון היה צריך להמשיך לעבוד איתו.

ומה קרה?

בני השלוש וחצי נטו להמשיך ולעזור לשותף. בני השנתיים וחצי לא הראו את אותה נטייה.

והחוקרים בדקו עוד משהו חשוב: כשהילדים לא התחילו את הפעילות כמשימה משותפת, בני השלוש וחצי היו פחות נכונים לסייע באותה פעולה.

ההבדל לא היה רק בשאלה אם הילד מסוגל לעזור. גם העובדה ששני הילדים פעלו מלכתחילה למען מטרה משותפת השפיעה על הנכונות להמשיך. אצל חלקם, קבלת הפרס האישי לא סימנה את סוף המשימה.

הניסוי לא מוכיח ששיתוף פעולה הוא תכונה מולדת. והניסוי עם המבוגרים לא אומר לנו מדוע כל אחד מהם נתן אמון.

אבל שניהם חושפים משהו שקל להחמיץ כשמסתכלים רק על האינטרס האישי המיידי.

אנחנו מכירים היטב את היכולת האנושית לנצל אחרים. מה שמעניין לא פחות הוא שלמרות האפשרות הזאת, אנחנו עדיין מוכנים לתת אמון, להסתכן ולעיתים להמשיך לפעול גם כשהרווח האישי כבר בידינו.