"חשבתי שזה ברור"

כמה אנחנו שקופים?

ב-1998 ניסו שלושה פסיכולוגים, בהובלת תומאס גילוביץ׳, לבדוק עד כמה אנחנו מאמינים שהעולם הפנימי שלנו גלוי לאחרים. באחד הניסויים סטודנטים שיחקו במשחק לזיהוי שקרים. בכל סיבוב אחד מהם היה צריך לשקר - והשאר לזהות את השקרן.

ביקשו מהמשתתף המשקר להעריך כמה אחוז מהמשתתפים הצליחו לזהות אותם.

החוקרים קראו לתופעה אשליית השקיפות: מה שמרגיש לנו ברור, עוצמתי וכמעט בלתי אפשרי להסתיר מבפנים, לא תמיד נראה כך מבחוץ.

אבל אולי מול אדם שמכיר אותנו שנים, זה כבר אחרת?

ארבע־עשרה שנות נישואים. משפט אחד.

ב-2011 פרסמו קנת סביצקי ועמיתיו מחקר על תקשורת בין אנשים קרובים וזרים.

באחד הניסויים השתתפו זוגות שהיו נשואים בממוצע יותר מ-14 שנים.

המשימה הייתה פשוטה למדי: אחד המשתתפים קיבל משפט דו־משמעי, ונדרש להעביר משמעות מסוימת באמצעות טון הדיבור שלו.

בן או בת הזוג ושני זרים התבקשו לבחור איזו מארבע משמעויות התכוון הדובר להעביר.

למשל, משפט כמו ״מה אתה עושה בזמן האחרון?״ יכול היה להביע

• התעניינות
• כעס על איחור
• חשד לבגידה
• ואפילו רמז למסיבת הפתעה

הדוברים היו משוכנעים שבני הזוג שלהם יבינו אותם טוב יותר מזרים.

אבל בפועל, במשימה הזאת, לא נמצא יתרון מובהק לבני הזוג.

יותר מארבע-עשרה שנות נישואים. ארבע משמעויות אפשרויות

ועדיין, ההיכרות לא הבטיחה הבנה.

המחקר לא אומר שקרבה מפריעה להבנה. לפעמים היא כמובן עוזרת.

אבל הוא חשף את אחת המלכודות המוזרות של קרבה שהחוקרים כינו הטיית הקרבה בתקשורת.

דווקא מפני שאנחנו מכירים כל כך טוב, אנחנו עלולים להפריז ביכולת שלנו להבין זה את זה.

ולפעמים גם להיות בטוחים שהאחר הבין אותנו - בלי שבאמת בדקנו מה עבר אליו.